בעבר, החוק לא התייחס לאופן שבו יצברו בני זוג את נכסיהם או יחלקו אותם ביניהם במועד פירוד. בשנים עברו, נשים לא נהגו לצאת לעבוד מחוץ למשק ביתן, והגברים היו אלה אשר עבדו, פרנסו וצברו רכוש והון מכיוון שכך, הגברים נהגו לרשום על שמם את כל הרכוש שצברו. במקרים בהם בני הזוג התגרשו, נוצר מצב אבסורדי בו נשים יוותרו חסרות כל ואילו הגברים יישארו בעלי כל הרכוש אשר רשום על שמם.
מצב זה תוקן על ידי הפסיקה, אשר קבעה את הלכת השיתוף. הלכה משפטית, הקובעת כי ברירת המחדל היא שכאשר בני זוג מנהלים אורח חיים תקין וצוברים רכושם במאמץ משותף, ההנחה כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. בית המשפט קבע בהלכה זו כי השותפות הזו נגזרת מכך שאנו מייחסים לצדדים כוונה וגמירת דעת לשיתוף בנכסים, אותן אנו לומדים מנסיבות החיים המשותפים. התפיסה היא שעצם החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף בנכסים.
כאשר לא קיים הסכם, או כאשר לא ברור מה הייתה כוונת הצדדים בזמן רכישת נכס מסוים, בית-המשפט מייחס להם את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים. אפילו במקרה בו רשום הרכוש על שם הבעל, ההנחה הינה כי הוא בבעלותם המשותפת של בני הזוג. הנחה זו אינה מוגבלת לנכסים "אישיים" בלבד (כגון, בית מגורים), אלא חלה על כלל הנכסים, גם נכסים עסקיים.
כאשר מדובר בנכסים עסקיים, הפסיקה רואה בניהול משק הבית על ידי האשה בעוד הבעל מטפל בעסקים ובצבירת הון, כמאמץ משותף. בעיניו, טיפול האשה בבית ובילדים מאפשר לבעל לטפל בענייני החוץ של המשפחה. כמו כן, מאחר והכספים שנצברים במהלך הנשואין משותפים, הרי שכל השקעה כספית בעסק, מקורה מכספים משותפים ולכן מעידה היא על חלקה של האשה בעסק.
נציין כי הלכת השיתוף אינה תלויה בנישואין. כלומר, על בני זוג ידועים בציבור, חלה הלכת השיתוף, באותה מידה שהיא חלה על זוגות נשואים אשר נשאו עד ליום-1.1.1974.
במועד זה נחקק חוק יחסי ממון, החל על זוגות נשואים אשר נשאו לאחר חקיקת החוק ועליהם לא תחול הלכת השיתוף.
