כתובה

כתובה הנה הסכם, במסגרתו מתחייב הבעל ביום חתונתו לזון, לפרנס ולכבד את אשתו, ומתחייב על סכום כסף אותו הוא יפקיד לידי האישה במקרה והוא יגרש אותה, או ילך לעולמו. כמו כן, בכתובה מפורטים כלל הנכסים אשר הביאה האישה אתה לתוך הנישואין, מבית אביה, ואשר לבעל יש בהם זכויות חלקיות בלבד והם נשארים בבעלותה (אלו הם נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל). עד לפני זמן קצר, למרות שהכתובה הנה מסמך משפטי מחייב, בית הדין לא נהג לחייב בכתובה שסכומה גבוה מדי ולא ריאלי ואף לא בכתובה שסכומה נמוך מדי.
הכתובה כמסמך משפטי
כיום, לאור התפתחות החקיקה והפסיקה המשפטית, הרי שהכתובה איבדה מעט מערכה כמסמך משפטי בחוגים חילוניים, שכן החוק והפסיקה באופן כללי מבטיחים כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת מחצית מהנכסים שהצטברו לבני הזוג במהלך חייהם המשותפים למעט הנכסים שהיו בבעלותם ערב הנישואים, עם חריגים מסוימים. ועל כן, כאשר בני זוג מתגרשים, ומתבצע איזון משאבים, ההסדרים הרכושיים למעשה בפועל מרוקנים מתוכן את הכתובה.
בית הדין הרבני מתאים את פסיקותיו למציאות המשפטית המשתנה במשפט האזרחי, ועל פי רוב, הוא לא יורה על ביצוע מעשי של תשלום כתובה אלא לאחר סיום ההליך המשפטי המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בעניין חלוקת הרכוש.
אם כך, אין "כפל מבצעים" בית הדין לא יתן לאשה גם את כתובתה וגם יורה על חלוקת נכסי הצדדים בחלקים שווים, בעיקר כאשר מדובר בזוג בעל רכוש וזאת על מנת שבסופו של הליך לא תצא האשה כאשר בידה סכומי כסף גבוהים מהסכום שהיה מתקבל לו הדיון היה אזרחי בלבד או הלכתי בלבד.
על אף האמור, במקרים חריגים, בית הדין עשוי לקבוע כי האישה זכאית גם לכתובתה וגם לחלקה באיזון המשאבים.